Post #4: “It is as if we’re faced not with a question of students, but of certificates”: The Politics of Students’ Admission in Mandatory Palestine - May-June 1939

By Adi Livny, 20 June 2017

[עברית למטה]


Dr. Falik Bar from Rubna asked to be admitted to the Hebrew University as a research student. He approached the university having already completed his PhD in Germany and after working in Bonn under the supervision of the prominent Semitic Philologist Paul Ernst Kahle. In recent years, he wrote the university in May 1939, he had remained the last Jew still working in a German university. As a Polish subject, however, he has recently been forced to “leave the kingdom of evil”.

In parallel to his scientific work, Bar, a graduate of the Higher Institute for Jewish Studies in Berlin, was also a rabbi. After throughly laying down his biography, Bar politely urged the university to “be so kind as to take me under its wings, and to send me [an immigration] certificate as a ‘scholar’ or ‘research student’ in order to [be able] to continue pursuing my work in the scientific field”. A few handwritten lines concluded the scholar’s faith. “We answered: sorry, we could not”, wrote one administrator of the university. “We receive permits from the government for youth up to 30 years old at most”.

Falik Bar 1


During the 1930s and 1940s thousands of applicants each year requested admission to the Hebrew University, which enjoyed special quotas of immigration certificates intended for students. The flow of applications that persisted throughout the 1930s became a flood in 1939. The year in which the World War broke out, it was also the year in which the Government of Palestine published its “White Paper”, which significantly limited the immigration of Jews to Palestine in the five years to come.

Due to the circumctances, most of the applicants were from states in Eastern Europe and Germany. Only a minority of them were eventually admitted. The British levied various limitations on the distribution of certificates:on top of the age limit, mentioned in Bar’s case, they did not allow, for example, the admission of married applicants. The applicants were forced to provide guarantors, to ensure that the applicants will be able to provide for themsleves during their studies.

The applicants were also forced to meet the university’s admissions requirements. They had to provide a high school diploma and be proven procifient in Hebrew, in which studies were held. In light of the circumctances, and in the shadow of the events to come, these standard admission conditions nevertheless seem somehow beside the point. A common dilemma was what to do in a case of an applicant without proper papers. Such was the case of the Polish born Yizhak Zeidmann, who applied to the university although his papers were lost by the Nazis in Vienna. “the committee’s decision”, the university replied, “is to reexamine when there are papers. It is impossible to proceed without papers”. After the war broke out, when the lack of papers went from the exception to the rule, the university was willing to settle for official affidavits confirming the applicant’s academic history.

falik bar 2


Despite the university’s insistence on purely academic considerations, some of the questions it dealt with were from the outset uncharacteristic of a regular admissions process. The fact that admission was bound up with receiving immigration certificates aroused suspicion of fictitious applications. Admitted students had to approach the university in Jerusalem within a week of their arrival to Palestine. Some never came. Accordingly, the university had to evaluate beforehand whether the applicant really intended to study or merely to use admission as a pretext for obtaining an immigration certificate. Applications representing special circumctances were often met with suspicion. For example, an approach made in May 1940 by the “Aliyat HaNoar” Organisation on behalf of a married couple from Germany was immediately suspect: “it’s as if were not a question of students, but of certificates”, one university administrator complained. In a similar case, he reported, “we sent a certificate upon the recommendation of the [Jewish Agency’s] German Department, and the applicant arrived in Palestine without even approaching us”. When he phoned to inquire regarding the applicant, the German Department’s representative “did not wish to hear, as someone who says, ‘but we know that this is all a fiction’”, wrote the administrator, insulted.

The university often consulted its different Friends’ Associations in Europe to assess the applicants’ sincerity. The Warsaw association was especially active, and often provided character evaluations of different applicants. It sometimes took the liberty to warn the university regarding “problematic” applicants, a category that mainly included communists or those it suspected of being such.

The relatively narrow study fields the university had to offer also served as a constraint on the admission process, as the university often had to reject applicants interested in fields not yet offered. Such desired fields included Agriculture (offered from 1942), as well as Medicine (offered only from 1949). Desite its inaguration already in 1925, during the 1930s the university was still a work in progress. It is perhaps this fact that best explains the attempt to clear the admissions process from any non-academic considerations. As a unique institution in the Middle East, upon its own definition, the university committed itself to a high burden of proof and committed itself to standards no different from those customary at any self-respecting institution of higher education in Europe or the United States. It wished to be a Jewish university like any other university.

This characteristic could perhaps explain the confusion of one applicant from Slovakia, who wished to inquire if the university offered studies in Medicine and whether there was a “Numerus Clausus” – a quota limitation on the admission of Jews, as was customary in Russia and other states in Eastern Europe. “We replied: there is no medicine faculty and it is unknown when such will be opened”, the university administrator concluded, “finally we noted with wonder his question regarding Numerus Clausus at the Hebrew University in Jerusalem”.

Perhaps more than any other group of files in the archive of the Hebrew University, the files of student admission shed light on the special context in which the university acted during the 1930s and until the years of the Second World War. The university’s wish to uphold a standard admissions process, unaffected by the circumctances of the time, did not enjoy the cooporation of the other agents involved: whether due to the limitations levied by the British, or due to the fact that a student imigration certificate to Palestine had become an informal path of refuge for thousands of young European Jews. 





"זה כאילו אין לפנינו שאלת תלמידים, אלא שאלת סרטיפיקטים": הפוליטיקה של קבלת סטודנטים לאוניברסיטה בתקופת המנדט

מאת עדי לבני, 20 ביוני 2017 


ד"ר פליק בר מרובנה ביקש להתקבל כתלמיד מחקר באוניברסיטה העברית. בר פנה לאוניברסיטה לאחר שכבר השלים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת בון בגרמניה, שם עבד תחת הדרכתו של הבלשן השמי הנודע פאול ארנסט קאלה. בשנים האחרונות, כך כתב לאוניברסיטה במאי 1939, היה "היהודי היחיד שעבד עוד באוניברסיטה גרמנית", אולם בתור נתין פולני נאלץ לאחרונה "לעזוב את ממלכת הרשעה" [כך במקור].

בנוסף להכשרתו המדעית, שימש בר – בוגר המכון הגבוה למדעי היהדות בברלין – גם כרב. לאחר ששטח בפירוט את קורות חייו, הפציר בר בסגנונו המנומס מהאוניברסיטה ש"תואיל נא בטובה הרב ולחסות אותי בצל כנפיה ולשלוח לי צרטיפיקט בתור "מלומד" או "תלמיד מחקר" בכדי להמשיך את עבודתי בשדה המדעי". בכתב יד, בכמה שורות קצרות, נחתם גורלו של המלומד. "ענינו: מצטערים. לא נוכל", כתב אחד מפקידי האוניברסיטה, "מקבלים רישיונות מהממשלה לצעירים עד גיל שלושים לכל היותר".

במהלך שנות השלושים והארבעים פנו בכל שנה אלפי מועמדים בבקשה להתקבל לאוניברסיטה העברית, שנהנתה ממכסות של רישיונות עלייה ייעודיים לסטודנטים. זרם הפניות העיקש לאורך שנות השלושים הפך לשיטפון ב-1939. השנה בה פרצה המלחמה הייתה גם השנה בה פרסמה ממשלת בריטניה את ה"ספר הלבן" שצמצם משמעותית את הגירת היהודים לפלשתינה בחמש השנים הבאות.

מטבע הנסיבות, מרבית הפונים הגיעו ממדינות מזרח אירופה ומגרמניה. רק מקצתם התקבלו. הבריטים הטילו מגבלות שונות על הזכאות לרישיון: נוסף על מגבלת הגיל שהוזכרה במקרה של בר, לא הותרה למשל קבלת מועמדים נשואים. נוסף על כך היה על המועמדים להמציא ערבים כדי להבטיח שיוכלו לקיים את עצמם במהלך הלימודים.

על המועמדים היה לעמוד גם בתנאי הקבלה של האוניברסיטה. היה עליהם להיות בוגרי תיכון ולספק תעודות מתאימות, וכן להוכיח שליטה בעברית, בה התנהלו הלימודים. בנסיבות הזמן ובצל האירועים העתידים לבוא, נדמים לעתים תנאי הקבלה הסטנדרטיים כזרים לעצם העניין. דילמה אופיינית הייתה כיצד לנהוג במקרה של מועמד שאין בידו תעודות מתאימות. כך היה במקרה של המועמד יצחק זיידמן, יליד פולין שביקש להתקבל לאוניברסיטה למרות שניירותיו אבדו על ידי הנאצים בווינה. "החלטת הוועדה", השיבה האוניברסיטה, "נחזור לכשהיו ניירות. אי אפשר לסדר בלי ניירות". לאחר פרוץ המלחמה, כשהעדר ניירות הפך ממופע חריג לשגרה, הסכימה האוניברסיטה להסתפק בתצהירים רשמיים שאישרו את היסטוריה האקדמית של המועמד.

Seidman 1

על אף התעקשותה של האוניברסיטה על שיקולים אקדמיים בלבד, כמה מן השאלות שעמן התמודדה לא היו אופייניות מלכתחילה לתהליך קבלת מועמדים רגיל. העובדה שקבלה לאוניברסיטה זיכתה ברישיון עלייה עוררה חשש מפניות פיקטיביות. על מועמדים שהתקבלו היה לסור לאוניברסיטה תוך שבוע מירידתם מהספינה. היו שלא הגיעו. בשל כך נאלצה האוניברסיטה להעריך מראש לגבי כל מועמד אם בכוונתו באמת ובתמים להגיע ללימודים או שזוהי אמתלה בלבד להשגת רישיון עלייה. בקשות בעלות נסיבות מיוחדות התקבלו לעתים קרובות בחשד. כך, פנייה של זוג נשוי מגרמניה באמצעות ארגון "עליית הנוער" במאי 1940 עוררה מיד את החשד שמדובר בבקשת קבלה פיקטיבית. "הרי זה כאילו אין לפנינו שאלת תלמידים, אלא שאלת סרטיפיקטים", התאונן אחד מפקידי האוניברסיטה. במקרה דומה, דיווח, "בהמלצת המחלקה הגרמנית [של הסוכנות היהודית] שלחנו סרטיפ' והמועמד בא לארץ ואפילו לא פנה אלינו". כשטילפן למחלקה הגרמנית לברר מה עלה בגורל המועמד, נציגתם "לא רצתה גם לשמוע, כאחד שאומר 'הרי אנחנו יודעים, שכל זה פיקציה'", כתב בעלבון.  

Seidman 2

לעתים קרובות התייעצה האוניברסיטה עם אגודות הידידים השונות שלה באירופה בניסיון להעריך את כנות המועמד. אגודת הידידים בוורשה הייתה פעילה במיוחד, וסיפקה לעתים קרובות הערות אופי לגבי מועמדים שונים. האגודה הרשתה לעצמה לעתים להזהיר את האוניברסיטה גם ממועמדים "בעייתיים". עם קטגוריה זו נמנו בעיקר מועמדים קומוניסטים, או מי שנחשדו על ידיה ככאלו.

המספר המצומצם יחסית של תחומי לימוד שהציעה האוניברסיטה הגביל גם הוא את יכולתה לקלוט תלמידים. לעתים קרובות היא נאלצה להשיב ריקם את פניהם של מועמדים שביקשו ללמוד מקצועות שטרם הציעה. בין התחומים המבוקשים נכללו לימודי חקלאות (שהוצעו החל מ-1942) ורפואה (שנפתחו רק ב-1949). למרות שנפתחה כבר ב-1925, במהלך שנות השלושים עדיין הייתה האוניברסיטה פרויקט בבנייה. עובדה זו היא שיכולה אולי להסביר את הניסיון לנקות את תהליך קבלת המועמדים מכל היבט שאינו אקדמי. כמוסד ייחודי במזרח התיכון, על פי הגדרתה שלה, חייבה את עצמה האוניברסיטה לנטל הוכחה גבוה, בעל סטנדרטים שאינם שונים מאלו הנהוגים בכל מוסד אחר להשכלה גבוהה באירופה או בארצות הברית המכבד את עצמו. היא ביקשה להיות אוניברסיטה יהודית שנוהגת ככלל האוניברסיטאות.

מאפיין זה יכול להסביר את הבלבול של מועמד אחד מסלובקיה, שביקש לברר אם האוניברסיטה מציעה לימודי רפואה ואם יש "נומרוס קלאוזוס", מגבלות על קבלת יהודים על פי מכסות, כפי שהיה נהוג ברוסיה ובמקומות שונים במזרח אירופה. "ענינו: אין רפואה ולא ידוע מתי תפתח..." סיכם פקיד האוניברסיטה, "לבסוף מציינים בפליאה את שאלתו לגבי נומרוס קלאוזוס באוניברסיטה העברית בירושלים".

אולי יותר מכל קבוצה אחרת של תיקים בארכיון האוניברסיטה העברית, שופכים תיקי קבלת התלמידים אור על ההקשר המיוחד בו פעלה האוניברסיטה במרוצת שנות השלושים ועד שנות מלחמת העולם השניה. שאיפתה של האוניברסיטה לקיים הליך קבלה סטנדרטי, שאינו מושפע מנסיבות השעה, לא נהנתה משיתוף הפעולה של שאר הגורמים המעורבים. אם בדמות המגבלות השונות שהטילו הבריטים, ואם בשל העובדה שהאפשרות לקבל אשרת לימודים ולהגר לפלסטינה הפכה לנתיב בקשת מקלט לא רשמי עבורי אלפי צעירים יהודים באירופה.