By Netta Ehrlich, 7 May 2017

[עברית למטה]

In March 1938, few days after the ‘Anschluss’ (Nazi annexation of Austria) and in the middle of the Great Arab Revolt (1936–1939), Lord Herbert Samuel was invited to visit the Hebrew University of Jerusalem. Samuel, who served as the High Commissioner in Palestine between 1920 and 1925, came back to play an active diplomatic role in Palestine in the 1930s, working behind the scenes with the aim of bringing the Arab-Jewish conflict to an end. In light of those tense days, Samuel’s visit saw the opposition of Berl Katznelson, the editor of Davar and leader of the workers’ movement. The schedule for Samuel’s visit included lunch with David Senator, at the time the administrator of the University, then visit to Mount Scopus and finally, at 16.00, a tea reception. Katznelson, a figure close to some members of the University’s staff, fiercely opposed the visit in a letter to Senator dating March 13:

I have received the invitation to the tea reception with Lord Samuel. I am not going to come. It is not clear to me why the University should organise such an event. I do believe that Samuel’s merits in relation to the Jewish people and to their culture are questionable. From a cultural point of view I cannot forget that in May 1921—when Y. H. Brenner was murdered—in Armon haNatziv (the headquarters of the British High Commissioner) they were having receptions and banquets. From a political perspective, Lord Samuel’s solemn reception should indeed be understood as a message for the British government that the Jews do not have anything against the Commissioner who started a methodical system of reward in favour of rioters, blocked Jewish immigration to please the leaders of the revolt, created in Palestine a class of clerk which is hostile to the Mandate and to Israel, and paved the way for the raise of Haj Amin al-Husayni. From a Jewish point of view, this is an act of respect to a man who declared that the separation of Trans-Jordan from Eretz Israel is just because the Jews should always remain a minority in the country.

Katznelson requested his letter to be forwarded also to the President, the Rector, and the members of the Standing Committee. Katznelson’s attitude towards Samuel dated back to 1921, to the outbreak of the riots in which Y. H. Brenner was murdered. Katznelson’s view does not seem to be an exception and it actually reflects a certain resentment common to other Palestine Zionist leaders, in particular following the 1921 resolution—in which Samuel was involved—concerning Trans-Jordan and the appointment of Haj Amin al-Husayni to Mufti of Jerusalem, an event that took place the same year.

Senator, who received Katznelson’s words with great sorrow, criticised him for calling Samuel ‘traitor’ and for condemning his work as High Commissioner. According to Senator: “If, as you say in your letter, you think that Herbert Samuel was such a disgrace, why the Jews—including the workers—treated him with such sympathy and respect when he had to leave the country?”. Senator emphasised also that the leaders of the Jewish Agency and of the University respected him and consulted with him on different matters. He also added with great disappointment: “If you, the leader of the workers, make such statements, this means that we have really gone so far in terms of internal division and misunderstanding.” The same day Senator replied to Katznelson also in an official letter, stating that Lord Samuel was a member of the Board of Governors of the University and served also as the Honorary President of the English Society of the Friends of the Hebrew University. “Count Samuel has been working for our institution since its opening in 1925 and still provides an important help to obtain the necessary means for the University.” If Katznelson’s critical voice took into consideration the international political level, Senator’s look was more local and tactical. He regarded Lord Samuel’s reception as nothing but a sign of appreciation for his contribution to the University.

In his reply Katznelson wrote: “[…] you write that I refer to Samuel ‘as a traitor.’ Where do I use this expression? I wonder whether you can find a place where I have expressed myself in such a way […] In those days of embarrassment, the truth is that there are no traitors, only persons who commit very dangerous mistakes.”

Three weeks later, Senator replied by saying that he did not want to argue, but rather to explain his view, and that he regretted having used the word ‘traitor’: “My dear Berl, your letter demands an answer, not to argue, but for a clarification. It is true, you did not use the word ‘traitor,’ and you are right, I should not have used such a word. As far as the content of your letter is concerned, I am attaching here a copy in case you have forgotten what you wrote.”

Another controversial issue relates to an expression Samuel used in the House of Lords, the British Parliament. It seems that he referred to ‘substantial period’ to describe the time during which the Jews would be expected to count as a minority in Palestine. This raised a conflict of interpretations between Senator and Katznelson, each of them attributing a different meaning to Samuel’s words. According to Katznelson, Samuel was thinking of a situation in which the Jews would have a permanent state of minority in Palestine. Indeed, he wrote to Senator: “I am not so learned to know when this ‘substantial period’ will come to an end, and we could then stop from being a minority.” To which Senator replied: “I have asked Samuel what did he mean by ‘substantial period.’ He answered me very clearly ‘ten years’.”

It is clear that the burning issue which stands behind these words is the decree against the Austrian Jews following the ‘Anschluss,’ which took place only few days before the visit of Lord Samuel—on March 12, 1938. In his speech, besides congratulating the university on succeeding in incorporating twenty-five German-Jewish scholars who had lost their jobs, Samuel recognised that “a new problem is now emerging, the necessity to give home to Austrian Jews who have been hit so hard.” To that Katznelson harshly replied that Samuel was not really lending his hand to help the Jews of Germany and Austria: “It is enough for me that a Jew who occupies such a position, the Head of the Committee for the help of German Jews, a humanist, does not raise his voice to open the gates of the country, but rather wants to reduce Jewish immigration.”

The correspondence between Senator and Katznelson, who have been friends for many years, reflects the ideological conflict concerning the cooperation with the British Authority against the background of the deterioration of the situation in Germany and in Austria, as well as in connection with the Brenner murder and the internal political conflicts among the Palestinian Zionist authority in light of the 1936–1939 revolts. All these burning issues are well reflected in Lord Samuel’s supposedly innocent visit to the University in 1938.

ביקורו של הלורד סמואל באוניברסיטה העברית

מאת נטע ארליך, 7 במאי 2017

במרץ 1938, ימים ספורים לאחר סיפוח אוסטריה ובעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ("המרד הערבי הגדול"), הוזמן הלורד הרברט סמואל לביקור באוניברסיטה העברית. סמואל, אשר כיהן כנציב העליון בארץ ישראל בין 1920-1925, חזר לזירת המזרח התיכון בשנות השלושים כדיפלומט ופעל מאחורי הקלעים על מנת להביא לקצו של הסכסוך הערבי יהודי. אך לאורם של ימים מתוחים אלו, ביקורו של סמואל עורר את התנגדותו של ברל כצנלסון, עורך עיתון "דבר" באותה תקופה ומנהיגה של תנועת הפועלים. תכנית הביקור כללה ארוחת צהריים בביתו של דוד סנטור, אדמיניסטרטור האוניברסיטה, לאחר מכן יציאה לעבר הר הצופים וב-16:00 כוס תה. אך ביקור מתוכנן זה, עורר כאמור ביקורת חריפה מצדו של כצנלסון, שהיה גם מקורב לסגל האוניברסיטה, והוא כתב ב-13.3.38 לסנטור:

קיבלתי את ההזמנה לכוס תה לכבוד הלורד סמואל. לא אשתתף בה. לא ברור לי למה צריכה האוניברסיטה לערוך כוס תה זו. זכויותיו של סמואל לגבי העם העברי והתרבות העברית מפוקפקות בעיני. מבחינה תרבותית, איני יכול לשכוח, שבמאי 1921, בחודש רצח ברנר, היו בארמון הנציב עורכים נשפים ומשתאות. מבחינה פוליטית, הרי עריכת כבודים ללורד סמואל עכשיו, יש בה כדי לומר לממשלת אנגליה, כי היהודים אין בלבם כלום נגד אותו הנציב, אשר הנהיג בארץ את שיטת הפרס לפורעים, סגר את העלייה כדי לפייס את מארגני הפרעות, קיים בארץ פקידות ריצ'מונדית הצוררת את המנדט ואת ישראל, והעלה לגדולה את חג' אמין חוסייני. ומבחינה פנימית יהודית, הרי זה מתן כבוד לאדם, אשר הכריז כי קריעת עבר הירדן מארץ ישראל היא מעשה צודק כי היהודים צריכים להישאר בארץ במצב של מיעוט מתמיד.

מכתב זה, ביקש כצנלסון להעביר גם לנשיא, לרקטור, ולחברי הועד הפועל. את יחסו לסמואל קבע כצנלסון עוד ב-1921, לאחר פרוץ מאורעות תרפ"א אשר במהלכן נרצח חיים יוסף ברנר. תפישתו של כצנלסון ככל הנראה אינה חריגה, ומשקפת התרעמות מסוימת שהתעוררה בקרב אנשי הציונות בארץ כלפי סמואל, במיוחד בנוגע להחלטת קריעת עבר הירדן ב-1921 בה היה מעורב, ומינויו את חג' אמין אל-חוסייני למופתי של ירושלים באותה שנה.

לכך השיב לו סנטור במכתב אישי, בו כתב כי דבריו של כצנלסון הסבו לו צער רב. סנטור מבקר את כצנלסון על שכינה את סמואל "בוגד", ועל שהוקיע את מעשיו במסגרת תפקידו כנציב העליון. לפי סנטור, "אם הרברט סמואל הוא חוטא כזה בעיני הציבור ובעיניך, כשם שאתה מתארו במכתבך, למה התייחסו אליו היהודים – וביניהם ציבור הפועלים – באהדה ובכבוד כזה בזמן פרידתו מן הארץ?" עוד מדגיש סנטור כי הנהלת הסוכנות היהודית והאוניברסיטה הראו לו כבוד והתייעצו עמו בעניינים שונים. בנוסף הוא כותב לכצנלסון בנימה מאוכזבת, "להיכן הגענו בפילוג הפנימי שלנו ובאי הבנה של איש כלפי רעהו, אם אתה, מנהיג הפועלים, משמיע דברים כאלה." בנוסף לכך השיב סנטור לכצנלסון במכתב רשמי באותו יום, ובו הדגיש שהלורד סמואל הוא חבר חבר-הנאמנים של האוניברסיטה ומכהן כנשיא הכבוד של אגודת שוחרי האוניברסיטה באנגליה. עוד הוא מוסיף כי "החל מפתיחתה החגיגית ב-1925, פעל הרוזן סמואל לטובת מוסדנו, וגם עתה הוא עומד לרשותנו בעזרה אקטיבית להשגת האמצעים הדרושים בשביל האוניברסיטה." בעוד כצנלסון מעלה קול ביקורתי במישור הפוליטי הבינלאומי, סנטור משיב במישור הטקטי מקומי גרידא – עבורו, קבלת הפנים לכבודו של סמואל אינה אלא אות הוקרה והערכה על תרומתו לאוניברסיטה.

כצנלסון ממשיך ומשיב לו: "...אתה כותב שאני מתייחס לסמואל "כעל בוגד". היכן השתמשתי במבטא זה? מסופקני, אם תמצא אצלי באיזה מקום מבטא זה בכלל. [...] האמת, שבימים רבי מבוכה כימינו, אין בוגדים, אך יש טועים טעויות מסוכנות."

שלושה שבועות לאחר מכן כותב סנטור שהוא אינו מבקש להתווכח אלא להסביר את עמדתו ושהוא מתחרט שאמר לכצנלסון שהשתמש במילה בוגד: "ברל יקירי, מכתבך דורש תשובה, לא לשם ויכוח, כי אם לשם בירור. נכון שלא השתמשת במילה 'בוגד', ובכן אתה צודק שלא הייתי אני צריך להגיד את המילה. מה שנוגע לתוכן מכתבך, הנני מצרף לך העתקתו, אולי שכחת מה כתבת."

סוגייה נוספת שמעוררת ויכוח עולה בהקשר לאמירתו של סמואל בבית הלורדים – הפרלמנט הבריטי. ככל הנראה, השתמש סמואל במונח "Substantial Period" לתיאור התקופה שבה היהודים יהוו מיעוט בארץ ישראל. נקודה זו מהווה סלע מחלוקת נוסף בין סנטור לכצנלסון, כאשר כל אחד מהם מפרש את דבריו של סמואל בצורה אחרת. לפי כצלנסון, כוונתו של סמואל היא לתקופה שבה היהודים יהוו מיעוט בארץ באופן מתמיד – לתקופה שאין יודעים מתי תגיע לקצה, והוא כותב לסנטור: "אני אינני מלומד כל כך, שאדע מתי יגמר אותו סובסטנשל פריוד, ויהיה מותר לנו לחדול מהיות מיעוט." על כך סנטור משיב לו: "שאלתי את סמואל למה הוא התכוון בביטוי Substantial Period הוא ענה באופן ברור מאוד 10 שנים."

ניכר כי הסוגיה הבוערת שניצבת ברקע לדברים הללו, היא הגזירות שהופעלו כנגד יהודי אוסטריה, בעקבות סיפוחה על ידי גרמניה הנאצית – רק ימים ספורים קודם לביקורו של סמואל – ב-12 במרץ 1938. בנאומו של סמואל, הוא מברך את האוניברסיטה על כך שהצליחה לקלוט 25 מלומדים מגרמניה, שאיבדו את משרתם שלא באשמתם וכי עתה "מבצבצת ועולה בעיה חדשה והיא למצוא בית ליהודי אוסטריה שקיבלו מכה קשה." אך כצנלסון כותב בחריפות על כך שסמואל אינו מושיט יד לעזרת יהודי גרמניה ואוסטריה בכללותם: "בשבילי מספיק, שיהודי בעל עמדה, ראש ועד העזרה ליהודי גרמניה, הומאניסט, מרים את קולו לא לפתיחת שערי הארץ אלא לצמצום עלייה".

מהתכתבות זו בין סנטור לכצנלסון, ידידים מזה שנים רבות, עולה ויכוח אידיאולוגי באשר לשיתוף הפעולה עם השלטונות הבריטים על רקע ההידרדרות במצב היהודים בגרמניה ובאוסטריה, וגם בהקשר לרצח ברנר ולפולמוס בנוגע למדיניות הפנים של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל מול מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. ביקורו השגרתי והתמים לכאורה של סמואל באוניברסיטה אוצר בתוכו את הסוגיות הבוערות הללו ב-1938.