By Bilha Shilo, 12 March 2017

[עברית למטה]

Two notes held in the Hebrew University Archives (collection: "The Committee for Saving the Treasures of the Diaspora" [Otzroth haGolah]) reveal the tension and the turmoil behind the work of one of the most important committees in which the Hebrew University was involved already in 1944 and even more so in the years after the war. Particularly significant is the short correspondence, dating summer 1947, between the chairman of the executive committee of the University, Sir Leon Simon, and prof. Gershom Scholem, the famous Kabbalah scholar. The dispute was about the transfer of the collection, originally property of the Central Verein Deutscher Jüdischen Staatsbürger (Central Association of German Citizens of Jewish Faith), to the London Wiener Library. The Wiener Library was founded by Alfred Wiener, a member of the Central Verein who, after escaping from Germany in the aftermath of the Nazi rise to power, moved first to Amsterdam and then later to London, where he served as the chairman of "The Jewish Central Information Office" (JCIO). The Center leaded a public campaign against the Nazis, and later it became known as the Wiener Library. Sir Leon Simon supported the transfer of the collection; since the JCIO’s library had mainly practical purposes rather than scientific ones - he argued - it might well be that an institution as the Wiener Center could be interested in it. On the contrary, Scholem strongly opposed that "if every person belonging to a public institution that ceased to exist would be entitled to claim for himself the right on whatever property was part of this institution, this would totally mean going against the direction taken by the major Jewish organisations."

Together with Martin Buber, Ben-Zion Dinur, Gotthold Weil, and Moshe David Cassuto, Gershom Scholem was among the most influential members of "The Committee for Saving the Treasures of the Diaspora." Established at the Hebrew University in March 1944, the committee followed the call of the Anglo-Jewish historian Cecil Roth, who in April 1943 referred to the duty of pidyon shvuyim (Redemption of Captives), alluding to the transfer to the Hebrew University of the Jewish cultural property stolen by the Nazis. The first task of the committee was the creation of a list of Jewish libraries and collections to be found in Europe before the war, which added to the "tentative list" prepared by "The Commission on European Jewish Cultural Reconstruction" (CEJCR). This organisation, established in 1944 in New York, became known in April 1947 under the name "Jewish Cultural Reconstruction" (JCR), and in February 1949 it was considered the official trustee of the Jewish people operating as a an umbrella organisation that included, among other central Jewish institutions, the Hebrew University. Salo Baron, one of the greatest Jewish historians of his time, headed the JCR, Hannah Arendt served as its executive secretary, and many others influential Jewish intellectuals took stand in its favour. Its scope was to collect and claim the right on Jewish cultural property found in the American occupation zone, so that it could be preserved and divided between various Jewish centres around the world. According to the plan, at the end of its activity the "Jewish Cultural Reconstruction" redistributed more than half a million books between Jewish institutions and communities; forty percent of these were brought to Israel through "The Treasures of the Diaspora". Scholem and the other members of the Treasures of the Diaspora were active also in countries later annexed to the Eastern Bloc, including Czechoslovakia and Poland, and from there they brought to Jerusalem many thousands of books.

In the eyes of its members, the Hebrew University represented the Jewish people in light of its being the first Jewish academic institution and of its exclusive role as a spiritual center according to Ahad Ha’am’s teaching. The University was perceived as an institution established for the sake of "the nation", in a time when it was still without a territory, and to many extents it was considered the symbol of the Zionist national resurrection. The Jewish National and University Library was regarded as a center for collecting the cultural property of the Jewish people all over the world. It is no surprise thus to see the great efforts the university’s leaders devoted to secure the transportation of European Jewish cultural property to Jerusalem.

Within this framework, Sir Leon Simon criticised Scholem’s position: "should we really ask that all the books left should be brought to Jerusalem, with no consideration of their content? […] It seems to me that from the beginning you assume that every Jewish book left in Europe should be brought here, and that it is not important whether the book is of any value and real interest or not. I wonder about this position." However, for Scholem and his colleagues the "redemption" of Jewish cultural property was not only a question of pidyon shvuyim. Beyond strengthening the role of the Jewish yishuv in Palestine, they sought to confer to the Hebrew University a legal and historical function as the central heiress of European Jews who did not survived the Holocaust. Therefore, regardless of the link between the Wiener Library and the "Central Verein" collection and in spite of the fact that such a collection did not have any particular value for the University, Scholem insisted: "This matter should be discussed by public representatives who deal with the issue."

Hebrew University Historical Archives, Committee for Saving the Treasures of the Diaspora, 1947, 046/I: "Correspondence between Sir Leo Simon and Gershom Scholem" (August 18, 1947 - August 24, 1947).

תכתובת בפתקאות בין סר ליאון סימון לגרשום שלום, 18/8/1947-24/8/1947, הארכיון ההיסטורי של האוניברסיטה העברית, הוועד להצלת אוצרות הגולה, 046/1947-I.

"צריך להביא הנה כל ספר יהודי הנשאר באירופה" – פתקים מספרים היסטוריה

מאת בלהה שילה, 12 במרץ 2017

שני פתקים השמורים באוסף "הוועד להצלת אוצרות הגולה" בארכיון ההיסטורי של האוניברסיטה העברית, חושפים מעט מן הדרמה והסערה שליוו את עבודתה של אחת הוועדות החשובות ביותר, שפעלו באוניברסיטה העברית בירושלים משנת 1944, וביתר שאת בשנים שלאחר השואה. ההתכתבות הקצרה מקיץ 1947, בין יו"ר הוועד הפועל של האוניברסיטה, סֵר ליאון סימון, לבין חוקר הקבלה פרופ' גרשם שלום, עוסקת בהעברת אוסף שבמקורו היה רכוש "האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני דת משה" (Centralverein deutscher Staatsbürger jüdischen Glaubens, CV), לטובת ספריית וינר בלונדון. הספרייה נוסדה על ידי אלפרד וינר (Wiener), מפעילי "האגודה המרכזית" שנמלט מגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון ועמד, באמסטרדם ומאוחר יותר בלונדון, בראש "מרכז המידע היהודי המרכזי" (The Jewish Central Information Office, JCIO). המרכז ניהל מאבק ציבורי כנגד הנאצים, ונודע אחר כך כספריית וינר. סֵר ליאון תמך בהעברת הספרים מאחר ש"'ספרית ה'איגוד המרכזי' היא בעיקרה ספריה שימושית ולא מדעית, ושייתכן מאוד שיש בה עניין יותר גדול למוסד מעין 'מכון ווינר'", בעוד ששלום התנגד בתוקף, משום ש"אם כל שני אנשים מאיזה מוסד ציבורי שחדל להתקיים יהיו רשאים לתבוע את הזכות לעשות ברכוש מוסדם ככל העולה על רוחם, הרי זה יהיה בניגוד גמור לכל הקו שנקבע ע"י ההסתדרויות היהודיות הגדולות [הדגשים במקור; ב.ש.]".

יחד עם מרטין בובר, בן-ציון דינור, גוטהולד וייל ומשה דוד קאסוטו, נמנה שלום עם חברי "הוועדה בדבר הצלת אוצרות הגולה" שהקימה האוניברסיטה העברית במרץ 1944, והיה מהפעילים הבולטים בה. הוועדה נוסדה בעקבות קריאתו של ההיסטוריון היהודי בריטי ססיל רות באפריל 1943 לקיים מצוות "פדיון שבויים" ולהעביר למשמורת האוניברסיטה העברית את הקניין התרבותי היהודי ששדדו הנאצים. משימתה הראשונה הייתה יצירת רשימה של הספריות והאוספים היהודיים באירופה טרם המלחמה. זו הצטרפה ל"רשימה הטנטטיבית" של "הוועדה להתחדשות יהודית תרבותית באירופה" (Commission on European Jewish Cultural Reconstruction, CEJCR), שנוסדה בניו-יורק ב-1944. מאפריל 1947 פעלה ועדה זו תחת התאגיד "תקומה לתרבות ישראל" (JCR, Jewish Cultural Reconstruction), שהוכר בפברואר 1949 כנאמן חוקי של העם היהודי, ותחתיו פעלו שורה של מוסדות יהודיים מרכזיים ובהם האוניברסיטה העברית. בראש JCR עמד גדול ההיסטוריונים היהודיים אותה עת, סאלו בארון, בעוד חנה ארנדט שימשה כמזכ"ל התאגיד, ואינטלקטואלים יהודיים בולטים תמכו בו. מטרתו הייתה לרכז מאמצים ולתבוע יחדיו את הקניין התרבותי יהודי שנמצא באזור הכיבוש האמריקני, כך שיפוזר באופן הוגן בין המרכזים היהודיים בעולם. על פי מפתח חלוקה שנקבע, הפיץ JCR עד תום פעילותו למעלה מחצי מיליון ספרים בין מוסדות וקהילות בעולם היהודי, מתוכם הועברו לישראל כ-40% מהספרים באמצעות "אוצרות הגולה". במקביל פעלו שלום ואנשי "אוצרות הגולה" במדינות שהלכו וסופחו לגוש המזרחי, בהן צ'כוסלובקיה ופולין, ומשם העבירו לירושלים עשרות אלפי ספרים ויותר.

האוניברסיטה העברית נתפשה בידי אנשיה כנציגת העם היהודי לנוכח היותה המוסד האקדמי היהודי הראשון בעולם לדידם, המשמש באופן אקסקלוסיבי כמרכז רוחני יהודי ברוח הגותו של אחד-העם. הם ראו בה מוסד שהוקם למען "האומה" בעת שזו הייתה חסרת טריטוריה, ונתפשה בעיני רבים כסמל לתחייה לאומית ציונית. בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי היווה עבורם מרכז כינוס של קניינו התרבותי של העם היהודי באשר הוא. אין פלא אפוא שראשיה קראו להצלת הקניין התרבותי ששרד באירופה ולהבאתו לירושלים. על רקע זה ביקר סר ליאון את עמדתו של שלום: "אבל האם באמת אנו צריכים לדרוש שכל הספרים הנשארים באירופה יובאו לירושלים, בלי התחשבות עם תכולתם? [...] נראה לי שאתה מניח מלכתחילה שצריך להביא הנה כל ספר יהודי הנשאר באירופה, ואחת היא אם הספר בעל ערך או ענין אמתי או לא – ואני מתפלא על עמדה הזאת". אולם באמצעות "גאולת" הקניין התרבותי-יהודי שלום וחבריו לא קיימו מצוות "פדיון שבויים" לבדה; מעבר לחיזוק הישוב היהודי בארץ, הם ביקשו להעניק לאוניברסיטה העברית תוקף משפטי והיסטורי, כיורשת המרכזית של יהדות אירופה שנכחדה בשואה. לכן, על אף הקשר שבין ספריית וינר לאוסף "האגודה המרכזית" ולמרות שלא היה זה אוסף בעל ערך רב עבור האוניברסיטה, התעקש שלום: "זה ענין לדיון של כל באי כח הציבור הנוגעים בדבר".